ראשון, 22 ינואר 2017 10:59

כתבה על ראובן הלר ועל שיקום באמצעות ספורט

פורסם באתר MYNET פתח תקווה 19.01.17
נכתב ע"י אורי קידר

המאמן מפתח תקוה שניצח את נבחרת ארצות הברית בכדורסל

במשך יותר מ־50 שנה עסק ראובן הלר בשיקום בעלי מוגבלויות דרך ספורט. ילדים, חיילים ומבוגרים - כולם זכו אצלו להתחלה חדשה. "לראות בחור שהגיע חסר אונים לחלוטין ויוצא לחיים, מתחתן ועושה ילדים, שווה יותר מכסף ותהילה", הוא מסביר. בין מסר ספורטיבי לילדים של היום לאכזבה מיחס המדינה לנכים, הוא מודה שאהבתו הגדולה נותרה כדורסל, שם זכה בקריירת האימון לרגע בלתי נשכח

ראובן הלר. צילום: ריאן

הילד אייזיק הגיע למרכז הספורט לבעלי מוגבלויות של איל"ן ברמת־גן, לאחר שכמו רבים מבני דורו נפל קורבן למגפת הפוליו שהשתוללה בארץ בשנות ה־50. כמו כל אותם אלפים שעברו תחת ידיו של ראובן הלר, המטפל השיקומי המסור של המרכז, גם אייזיק זכה ליחס אישי וחם.

"הוא הגיע ממשפחה מאוד פשוטה. אביו היה ספר ואת הנעליים הראשונות שלו הוא קיבל מבטי דובינר, שעמדה בראש איל"ן", סיפר השבוע הלר. "היינו מביאים אותו בהסעות לרמת-גן. כששיחק טניס שולחן, הוא עשה קולות עם הפה, כדי לשמור על קצב. הוא היה ילד מאוד מוזיקלי".

הילד גדל, התפתח ובהחלט אפשר לומר שהצליח בחייו. המוזיקליות שאפיינה את הדרך בה שיחק טניס שולחן הפכה לדרך חיים. אתם מכירים אותו כיצחק פרלמן, אחד הכנרים המובילים בעולם. "עד היום אנחנו נפגשים מדי פעם, בעיקר כשהוא עושה קונצרט התרמה עבור איל"ן".

בן גוריון קרא

זה יותר מ-50 שנה שנמשכת הקריירה המקצועית של הלר (75), אותה הוא עושה עד היום בהתנדבות. הוא נולד בחיפה, אבל שנים רבות הוא מתגורר עם רעייתו מלי בפתח־תקוה. לזוג נולדו שתי בנות ובן שלמד הידרותרפיה והולך בדרכו של אביו. בין שבעת נכדיו תמצאו שתי שחקניות כדורסל, שחיינים, ג'ודוקא וגם מוזיקאים.

הניצנים הראשונה לקריירה שלו הופיעו כבר כשהיה ילד. גם הוא היה בעל מוגבלות שהשתקם. "כפיתי על עצמי את העיסוק בספורט", הוא מספר. "נולדתי עם פריקה של עצם הירך. כיום זו לא בעיה רצינית, אבל אז ישבתי עד גיל חמש בגבס. תמיד אמרתי שכשאהיה גדול, אהיה ספורטאי. הספורט זורם אצלנו בדם. אבא שלי, אברהם הלר, היה שחקן כדורגל ב"הכוח וינה", הקבוצה היהודית המצליחה.

"גרתי מול בית 'מכבי' בחיפה. חציתי את הכביש ועברתי בין שלל ענפי ספורט. הייתי לא רע. ביום שישי אחד קבעתי שיא ישראלי חדש בריצה ל-600 מ', אבל בשבת החבר הכי טוב שלי שבר אותו". בהמשך הוא היה שוער קבוצת הנוער של מכבי חיפה, עד גיוסו לצבא. "ייעדו אותי לקורס מד"סים, אבל כמו כל חניך צופים מסור, רציתי ללכת לשייטת", הוא משחזר. "לא הצהרתי על הנכות שלי והיא התגלתה אחרי שלושה חודשים. הודחתי מהשייטת".

הלר נשלח לבית החולים "תל השומר", כדי לסייע לפיזיותרפיסטים ששיקמו פצועי צה"ל. "שם נתפסתי לנושא", הוא מספר ומחווה בידו תנועה של קרס חכה. "הרופא במקום הביא מגרמניה את הרעיון של שילוב פיזיותרפיה עם חינוך גופני. הייתי מפקד מחלקת מחלימים ותפקידי היה להחזירם לכושר. נדמה לי שעשיתי עבודה לא רעה".

באותם שנים היה מרכז הספורט לנכים של איל"ן, מרכז "ספיבק", בימיו הראשונים. המרכז הוקם ב-1960 כמרכז שיקומי לחולי פוליו, והיה מראשוני מרכזי הספורט לנכים בעולם. בהמשך החלו להיקלט במקום גם חולי שיתוק מוחין, נפגעי תאונות דרכים ופעולות איבה וכיום נעזרים בשירותיו כ-80 אחוז מהנכים בארץ.

למה לבחור דווקא בספורט כדרך שיקום?

"אחרי שפרצה בארץ מגפת הפוליו, בן גוריון קרא לרופאים יהודים מכל העולם, כדי שיעזרו למצוא פיתרון לאותם ילדים שהפכו לנכים כמו גם לנכי צה"ל. אלה היו עשרות אלפי אנשים שלא ממש ידעו איך לעזור להם. אחד הרופאים, ד"ר גוטמן, אסף אותנו ושאל שאלה פשוטה: מה ילדים אוהבים? ילדים אוהבים לשחק, כבר מגיל כמה חודשים. אם אתה מוסיף לזה תחרות, אתה מקבל ספורט. הוא כיוון אותי להבין שהדרך הכי נכונה להגיע לילד ולעזור לו בדרך שתהיה לו נעימה היא הספורט".

ראשית הדרך לא היתה פשוטה. הצלחתו של הלר עם פצועי צה"ל הגיעו לאוזניהם של אנשי איל"ן. "הם ביקשו שאהיה מאמן הכדורסל של המקום, רגע לפני אולימפיאדת טוקיו (1964)", סיפר הלר. "ביקשתי להתחיל אחרי האולימפיאדה. עברתי ועדת קבלה בהצלחה, אבל הם אמרו שאשכח ממשכורת בחצי השנה הקרובה. הסכמתי והתחלתי לאמן כדורסל בכיסאות גלגלים. שיחקתי בנוער של מכבי חיפה, אהבתי כדורסל".

ובכל זאת, יש הבדל בין כדורסל רגיל וכדורסל בכיסאות גלגלים.

"נכון. אבל זה לא שהייתי מאמן כל כך טוב, כמו שהיו לי שחקנים מצוינים ובעיקר מסורים. היתה רק מקלחת אחת באולם, אז אחרי אימון, כל פעם שחקן אחד התקלח והשאר המשיכו להתאמן כמעט בלי הפסקה. כשיש כל כך הרבה אהבה למה שאתה עושה, הכל הרבה יותר קל".

למה לא לעסוק בספורט מקצועני, בו יש יותר תהילה וכסף?

"זה מקרי לגמרי. הצבא שלח אותי למרכז השיקום בתל השומר, שם פגשתי נכים בכיסאות גלגלים. נדחפתי לפעילות הזאת. לראות בחור שהגיע חסר אונים לחלוטין ויוצא לחיים, מתחתן ועושה ילדים, שווה יותר מכסף ותהילה. אני יכול ללמד אותו לעזור לעצמו. יש כאלה שצריך להילחם בהם, אבל אחרים צריכים רק רמז קטן והם מתקדמים במהירות".

אפשר להניח שהאויב העיקרי בעבודת השיקום הוא הייאוש.

"בכל עיסוק בספורט, לצד הפסיכולוגי יש משמעות רבה. יש כאלה שהנכות דווקא דוחפת אותם להצטיין, אבל יש נרפים יותר, שצריך לדחוף אותם כל הזמן. זה מה שעושים. נלחמתי בהורים שהביאו את הילדים לחוגים והתעקשו להישאר ולוודא ש'הילד בסדר'. רציתי את הילדים לבד, כי כשהילד היה נופל מכיסא הגלגלים בזמן משחק, האמא היתה רצה להרימו ולא מאפשרת לו להתמודד לבד. יש אמא שמודה לי על כך עד היום. בזכות העובדה הזאת, הילד החל לסדר את החדר לבדו ולמד להיות עצמאי. 'חינוך גופני' לנכים משפיע לא רק בצד הגופני אלא גם על האישיות".

ראובן הלר. צילום: ריאן

הייקה הטוב

הלר מספר כי הוא מאמין שספורטאי חייב להיות בעל יסודות, מה שניתן להשיג דרך התמקצעות בכמה ענפי ספורט. "כל ענף ספורט ייתן לך משהו קטן, שבסופו של דבר יוביל אותך להתעצמות בענף שתבחר", הוא אומר.

"כשמגיע ילד צעיר למרכז, הוא יעבוד על ארבעה ענפים שונים. אחרי חצי שנה הוא יעבור לאחר. אלה היסודות שאנחנו נותנים לצעירים, לא רק כדרך לקדם את היכולת שלהם, אלא גם כדי להעניק תהליך של שיקום. בבית החולים הבנתי שאם הפעילות מתרכזת במישור אחד היא לא מספיקה. אם אתה הולך עם קביים, אתה צריך לחזק את האגן, אבל גם ידיים חזקות שיחזיקו את הקביים".

אתה ודאי נחשף למראות קשים. איך מתמודדים עם הקושי הנפשי?

"אני לא רואה נכות. אני רואה ילד. ברגע שאתה מדבר איתו, הנכות נעלמת".

יצחק פרלמן לא היה תלמידו הידוע היחיד של ראובן הלר. היו עוד רבים, כמו סגן נשיא בית המשפט המחוזי, השופט ישעיהו שנלר ואחרים שהגיעו לעמדות מפתח בעולם העסקים, המשפט והחברה. "החינוך הגופני נתן להם בסופו של דבר ביטחון כלכלי", מעיד הלר." אף אחד מהם לא היה עצלן ולא ניסה לחיות רק על חשבון ה'הטבות' שמקבלים בשל הנכות. לי זה נותן הרבה סיפוק ואת הכוח להמשיך ולעבוד קשה. תמיד הגדרתי עצמי אדם מאושר. אני עושה את מה שאני הכי אוהב. למזלי יש לי אישה, מלי, שאפשרה לי להיעדר מהבית שעות ארוכות ולהשקיע את כולי בעבודה".

בין הספורטאים שהחלו דרכם תחת ידיו של הלר היו ברוך חגאי, חתן פרס ישראל לספורט וספורטאי הנכים המפורסם והמצליח ביותר, שקצר שמונה מדליות זהב פראלימפיות, ושרגא ויינברג, המדליסט הפראלימפי בטניס בכיסאות גלגלים, שנולד, גדל ומתגורר בפתח־תקוה עד היום. באולימפיאדה האחרונה בריו נשא ויינברג את הדגל הישראלי בטקס הפתיחה. ויינברג נמנה על מי שמכונים "ילדי הזכוכית", שפגם גנטי גורם לעצמותיהם להיות שבירות במיוחד.

השבוע סיפר ויינברג על החשיבות של הספורט בשיקומו ועל ההיכרות עם הלר. "אני בטיפולים רפואיים וניתוחים מגיל מאוד צעיר, בניסיון לחזק את העצמות", הוא אומר. " ההורים שלי תמיד אמרו, שאם לא רוצים שאפצע, מוטב שאשאר באינקובטור, מרופד בצמר גפן. ההורים מבינים שיש מצב נתון שאיתו צריך להתמודד ואין טעם לשקוע בייאוש".

הוא הגיע ל"ספיבק" בגיל שבע לצרכים שיקומיים, עבר בכל תחנות הספורט הקיימות במרכז וכמעט 20 שנה אחר כך התמקצע בטניס.על הלר סיפר ויינברג: "הוא תורם המון להצלחה של המועדון, גם לדברים שאינם בתחום עיסוקו. קשה מאוד לקדם את העניינים פה, וזה רק הופך לקשה יותר, אבל לראובן אכפת מאוד ממה שהוא עושה פה. הוא פדנט מאוד, 'ייקה' טוב. כשהוא נכנס לאולם הכדורסל, כל העגלות עם הכדורים צריכות להיות בקו ישר".

ראובן הלר. צילום: ריאן

המוח היהודי

ההצלחה של הלר בכדורסל היתה מיידית. כבר בנסיעה הראשונה לאליפות העולם, שנערכה באנגליה, הוביל הלר את הנבחרת לזכייה באליפות העולם. את הגביע העניקה לא אחרת מאשר המלכה אליזבת השנייה. "הזכייה נתנה דחיפה רצינית לענף, ובכלל לספורט הנכים", סיפר הלר שהחל לעבוד במקביל גם עם נבחרת הנשים. "לאט לאט בנינו את הבסיס לעבודה שיקומית עם נכים. בנינו בריכה מתאימה, פרסמנו בעיתונות ובעקבות כך הגיעו מאמנים טובים. הצוות הוא זה שדחף את הילדים והנערים לפרוץ קדימה".

בנוסף לאליפות העולם, זכו הנבחרות שאימן הלר בשתי מדליות זהב אולימפיות (1968 בישראל ו-80' בהולנד) ובחמש אליפויות אירופה.

לא רבים זוכרים כי ב-1968 נערכו המשחקים הפראלימפיים בישראל, פרק די נשכח בתולדות הספורט הישראלי. מקסיקו, שאירחה את האולימפיאדה באותה שנה לא יכלה לעמוד במימון המשחקים הפראלימפיים.

"קם משוגע בשם גרשון הוברמן והכריז שהמשחקים ייערכו בישראל", נזכר הלר. "ישבתי לידו והסתכלתי עליו במבט מופתע. היו לנו תשעה חודשים להרים אולימפיאדה. גייסנו את כל מי שאפשר והרמנו משחקים לתפארת בהשתתפות 24 מדינות ולמעלה מ-800 משתתפים".

נשמע מפתיע למדי במדינה שיש לה אולי מעלות רבות, אבל ארגון הוא לא אחד הצדדים החזקים שלה. אז איך עושים זאת? המוח היהודי, מספר הלר, ממציא לנו פטנטים. "אירחנו את המשלחות בכפר המכביה ובכדי להרוויח עוד קומה, סגרנו בקירות גבס את הקומה התחתונה וחילקנו לחדרים", הוא משחזר. "נסענו לשדה התעופה כדי לבחון איך להוריד את הנכים מהמטוסים. לא היו אז שרוולים כמו היום. ראינו שאת האוכל מעלים על גבי מסוע והעלינו את הרעיון, שלצערי קיים עד היום, לבנות מעלית קטנה שתוריד אותם. יש כוחות ארגוניים טובים בישראל גם היום, השאלה אם נותנים להם לעבוד".

ארבע שנים לאחר מכן הגיע הלר בראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדה בהיידלברג, גרמניה, שנערכה שבועות ספורים לפני טבח הספורטאים במינכן. "זו האולימפיאדה הראשונה אליה נסענו עם מאבטח, אבל כולם ידעו מי הוא. לא הייתה בכלל מודעות לצורך בחשאיות", הוא מספר, "אבל כן היו אמצעי ביטחון שלא היו נהוגים עד אז. אחרי האולימפיאדה במינכן הזמינו אותי לעשות אימוני ירי לכל נסיעה. היתה אבטחה הדוקה, וגם חימשו אותנו".

לצד העבודה בשיקום נכים, עבד הלר גם עם חולי לב, ובעיקר עם ילדים ומבוגרים הלוקים בלקות שכלית התפתחותית. "התחלתי לעשות זאת עוד כשעבדתי בתל השומר", הוא מספר.

"רופא מרעננה הגה תוכנית לשיקום בעלי לקות שכלית באמצעות חקלאות וספורט. הילדים מקבלים פתאום טעם לחיים. אם אחרי כמה חודשים, הילד יודע לקטוף את התפוזים ומסבירים לו כי הם נמכרו, אתה ממלא את ליבו שמחה. למשל, הייתי בונה איתם פירמידות אנושיות, מצלם ומראה להם. לא פחדתי לקחת אותם ולהיכנס איתם לבריכה. איש לא העז לעשות זאת קודם מחשש שיטבעו. ברגע שאתה מלמד מישהו לשחות, אתה לא מפתח לו רק את השרירים, אלא גם את הנפש".

בהרבה מעיסוקיו בתחום השיקום והעבודה עם נכים, נאלץ הלר לא פעם לפרוץ שערים נעולים. "לא רציתי שמרכז הספורט שלנו יהיה 'גטו' לנכים", הוא מספר. "ראיתי, למשל, שיש לנו שחקני טניס שולחן טובים. פניתי לאיגוד טניס השולחן. בהתחלה אמרו שאני משוגע, אבל לא ויתרתי עד שקיבלו אותנו. גם כשאימנתי את נבחרת נכי צה"ל בכדורעף, לא רצו לקבל אותנו לאיגוד, אז יצרתי ליגה למקומות עבודה שאחת הקבוצות בו היתה של צה"ל.

"כשלקחתי נכים לצליחת הכנרת, אף אחד לא ראה במים שאלה נכים. כשיצאנו מהמים, כל הצלמים התנפלו עלינו. ברגע שזה קורה, יותר נכים רוצים להצטרף להצלחה. אחר כך רציתי שנשתתף במרתון טבריה. לא רצו לתת לנו וטענו שזה מסוכן. אחד המארגנים אמר לי: 'אני לא מביא רץ מאפריקה שיעשה שיא וייתקל בכיסא גלגלים'. אמרתי: 'אם נכים לא ירוצו במרתון, אף אחד לא ירוץ'. אחרי שהנכים רצו, באו ולחצו לי את היד".

במקביל שימש הלר כחבר הנהלת הוועד האולימפי העולמי לספורט נכים. "לישראל יצא שם מצוין בעולם ספורט הנכים, וזה עזר לי מאוד לקדם את העניינים ולהצליח. אחד ההישגים הגדולים שלי הוא שילוב ספורט הנכים בהתאחדויות הספורט הבינלאומיות הרגילות".

צילום: ריאן

פוחת הדור

הצלחתו בכדורסל הביאה לו את המינוי לתפקיד המאמן הראשי של משלחות ישראל לכל המשחקים הפראלימפיים בין 1972 ל-2,000. "אחרי סידני 2,000 אמרתי שגידלתי דור, שמחכה להתחיל לעשות וצריך להיכנס לעניינים במקומי", הסביר מדוע החליט לפרוש מהתפקיד לפני 17 שנים. "אתה מרגיש את הכוחות מלמטה, שרוצים לעשות גם הם. מגיע להם. לצערי, לחריץ הזה נכנסו הרבה מאוד עסקנים והחל תהליך שעצר את ההתקדמות שלנו. התהליך נמשך עד היום".

במשחקים הפראלימפיים זכתה ישראל עד כה ב-375 מדליות בסך הכל. מהן 123 מדליות זהב, 123 מדליות כסף ו-129 מדליות ארד. כמו כן, ישראל מדורגת במקום ה-13 הכללי בטבלת המדליות בכל הזמנים.

"היינו מהראשונים בעולם שהחלו לעסוק בספורט נכים וקידומו, ועל כן ההצלחה הגדולה שלנו בעבר", הוא מסביר. אולם אם במונטריאול 76' דורגה ישראל במקום השלישי בטבלת המדליות, באולימפיאדה האחרונה בריו היא ירדה למקום ה-74 עם שלוש מדליות ארד. זהו המשך ישיר לירידה בהישגיות של ישראל במשחקים. בין 1964 ל-1992 היא זכתה במספרים דו ספרתיים של מדליות, אולם מאז עשתה זאת רק פעם אחת נוספת (אתונה 2004).

"אנחנו בהחלט יכולים לחזור ולחדש ימינו כקדם", אומר הלר. "הבעיה היא שהספורט נגוע בעסקנות, וספורט הנכים לא שונה מהבחינה הזו. תשומת הלב התקציבית והמקצועית צריכה להיות מופנית לילדים ונוער ולא רק לכאלה שכבר בשיא הקריירה. אצלנו, נכי צה"ל מקבלים את העיקר. צריך לדאוג לעתיד של ספורט הנכים. שחיין מצליח כמו יצחק ממיסטלוב (שזכה בארבע מדליות אולימפיות), לא היה מגיע לאן שהגיע אם לא היה מתחיל להתאמן אצלנו בגיל שש".

המדינה לא מסייעת?

"באנגליה השוו את הפרס שמקבל זוכה מדליה באולימפיאדה לזה שמקבל זוכה במדליה פראלימפית. גם תנאי האימון הושוו. המדינה שלנו מתעלמת מספורט נכים, פרט לארגון נכי צה"ל שזוכה לתמיכה ממשרד הביטחון. איל"ן מקבלת אפס שקלים מהמדינה ואנחנו צריכים לדאוג לעצמנו.

"זה מה שעשינו מאז ומעולם. כבר בשנות ה-60 הבאנו אגודות ספורט שהשתמשו במתקנים ופיתחנו מתקנים שהכניסו כספים. אני יודע שיש אינספור בעיות במדינה – דיור, ביטחון, חינוך והפוליטיקה שולטת. כל הארגונים הדומים לנו סובלים מאותה בעיה ואלמלא הלב הרחב של המתנדבים, שום דבר לא היה קורה. כיום יש פחות תרומות כי יש יותר צרכים. אם אני מבקש תמיכה מתורם מסוים, דופקים על דלתו עוד רבים כמוני שמבקשים תרומות".

גם היום, בהיותו בגמלאות, ממשיך הלר לצאת למסעות גיוס תרומות למרכז ברחבי העולם. "אני לוקח איתי ילדים שמספרים על המועדון ומבקשים מאותם תורמים שיגיעו ויבקרו במרכז. ביקור כזה לא יכול שלא להסתיים בתרומה יפה", הוא מספר.

החברה הישראלית סובלנית לנכים ובעלי מוגבלות?

"המודעות, גם אם היא קיימת בקהל, צריכה להיות, קודם כל, בקרב נותני השירות. שם עיקר הבעיה. אין מאמץ אמיתי לעזור להם, וזה משהו שמוקרן על החברה. כל הנושא של נגישות התעורר בשנים האחרונות בזכות הנכים עצמם. יש התקדמות בנושא, אבל כשעדיין קיימים לא מעט נהגים שחונים בחניית נכים, ובכלל לא מעניין אותם מה ההשלכות של מעשיהם, זה אומר שהנושא עדיין לא חילחל מספיק עמוק. צריך לחנך את הילדים. רבים מהמבוגרים כבר לא ילמדו לעולם".

לפני כשמונה שנים פרש הלר מעולם עסקנות הספורט וחזר לעבוד עם ילדים ב"ספיבק", בהתנדבות. "העבודה שלי תמיד היתה כיף אחד גדול והיא כזאת גם היום", הוא מסביר. "לא ראיתי סיבה לוותר עליה אחרי שיצאתי לגמלאות. כיום זה עוד יותר קשה, כי יש לילדים הרבה מאוד פיתויים, בטלפון הנייד ובמחשב. זו בעיה שיש לי גם עם הנכדים שלי. צריך להנחיל להם את האהבה לפעילות גופנית.

"מעבר לכך, בעבר הבסיס היה רחב. הרבה ילדים עסקו בספורט והמצטיינים בלטו. היום מחפשים מראש רק את ראש הפירמידה, את המצטיינים. אם רוצים בסיס רחב, צריך הרבה כסף. כמעט כל מי שמפתח היום ספורט לנוער, עושה זאת למען הכסף".

פועלו של הלר למען קידום הנכים זכה ללא מעט הוקרה. לפני שלוש שנים הוא נכנס ל"היכל התהילה של הספורט היהודי" שנמצא בוושינגטון.

לפני כן, קיבל פרס מפעל חיים מטעם הוועד האולימפי. הפרס האחרון, בינתיים, היה עיטור המופת שקיבל מתנועת אומ"ץ, עבור פעילותו להעלאת המודעות לספורט נכים בארץ, לצד ברוך חגאי.

"כיף גדול לדעת שמכירים בעבודתך, זה דוחף אותך להמשיך ולא לוותר, גם אם קשה לפעמים".

בכל הקריירה הארוכה שלך, יש רגע שזכור לך במיוחד?

"הזכייה בגביע העולמי בכדורסל. שיחקנו בגמר נגד ארה"ב וכולם ניבאו שאותם לא ננצח. הם נחשבו 'פנומנים' ולנצח אותם נחשבה כמשימה בלתי אפשרית.

"עשינו עבודה טקטית מעולה, התחכמנו, הטעינו את היריב ובאמצעות תחבולות לקחנו את הגביע. ברגע שהנפנו את הגביע, פרצתי בבכי".

פורסם באתר MYNET פתח תקווה