ראשון, 06 אוגוסט 2006 00:00

בית קסלר – יומן מלחמה

ב-16 ביולי 2006 נשמעו הדי פיצוצים באזור המעון ומיד לאחריהם נשמעה אזעקה, צלילים זרים ולא מוכרים שסימנו את תחילתה של תקופה חדשה ואורח חיים קשה ומעיק.
המצב החדש חידד והדגיש את התלות המוחלטת של האנשים הרתוקים לכיסאות גלגלים בסביבת החיים ובאנשים המטפלים בהם.
אי הוודאות, התלות והאיום על הקיום הפיזי הציפו רגשות חבויים ומודחקים ובמהלך השהייה במרחבים המוגנים פרצו אנשים בבכי והביעו את חרדותיהם שעלו וצפו מנבכי עברם.
הימים הראשונים היו קשים במיוחד וחלק מהדיירים שלא עמדו בעומס הרגשי עברו לגור בבתי משפחותיהם במרכז הארץ.
העובדים למרות שחרדו לגורל ילדיהם ובני משפחותיהם התארגנו בצורה נפלאה  ומתוך מחויבות ונאמנות לדיירים ולבית קסלר נשארו והגיעו לעבודה, כפי שכבר נאמר... רק בעת צרה אתה יודע מי חברך.
המעון התארגן במשמרות ארוכות של 12 או 24 שעות וכל אנשי הצוות תרמו ליצירת אווירת ביטחון רוגע ושגרת חיים שנעה בין עיסוקי היומיום לכניסה לחדר המוגן בעת התקפת טילים.
את שגרת החיים המעייפת שברו אנשים טובים שבאו והנעימו את זמננו – הזמר והמוסיקאי שלמה בר שלווה ע'י נגן הגיטרה אילן בן-עמי , והזמר אונרי בן סימון שהגיע דרך אומנות לעם.
כמו כן קיבלנו ממתקים,  משחקים ותשומת לב מעובדי רפא'ל, מהג'וינט ומתנדבים רבים שבאו לחזק ולעודד.
גולת הכותרת בהווי המקומי הייתה החולצה עם הכיתוב 'נשארתי בחיפה למרות הטילים' והכתבה בערוץ החדשות המקומית HOT  שבה ביטאו דיירי המעון את קורותיהם ותחושותיהם בבית קסלר בעת המלחמה.
עד כאן שלושה שבועות לא קלים ולכן ניצלנו את 'הפסקת האש' ויצאנו הדיירים והעובדים לנקות את הראש בטיול קצר בקיסריה, כשחזרנו חיכתה לנו להקה צבאית שהופיעה בפנינו ועשתה לכולם הרבה שמחה בלב.
2.8.06: כרגע 'הפסקת אש' – נראה מה ילד יום.

 


        משה דולב
        מנהל בית קסלר