התוכן העיקרי

פוסט פייסבוק מרגש מפי בנו של מאמן השחייה של מרכז הספורט בחיפה

איליה בייננסון, בנו של מאמן השחייה של מרכז הספורט בחיפה – יעקב בייננסון,  מציג בפוסט פייסבוק אישי ומרגש זווית נוספת של ההתמודדות וההכנות למשחקים הפראלימפיים.

לקריאת הפוסט בפייסבוק לחצו כאן

להלן הפוסט שפורסם:

מחיר למדליה: 

אני איליה, הבן של יעקב בייננסון.
יש כמה דברים שזו הפעם ראשונה שהם יתפרסמו ואני חייב לדבר עליהם, לא יכול לשתוק.
ענבל פיזרו השתתפה באולימפיאדת ריו וסיימה עם מדלית ארד.
הזכייה הזו לא הייתה מובנת מאליו. מעט אנשים יודעים שהשתתפותה של ענבל באולימפיאדה זו ,הייתה בספק רב. 

בשנה האחרונה, ענבל נתקלה בבעיה רפואית המקשה על השחייה במהירות גבוה. פגיעה בתנוחת הגוף במים הנובעת משיתוק של הרגליים בזמן השחייה כך שנוצר מעיין מצנח בפלג הגוף האחורי אשר בולם אותה ולא מאפשר לשחות.
התקווה הייתה שזו סתם בעיה זמנית שלא תפריע לענבל להתחרות. אולם, באליפות אירופה בפורטוגל, התחרות המשמעותית האחרונה לפני האולימפיאדה, התופעה נתנה את הדעת במלוא העוצמה. ברגע זה, הייתה הבנה כי זוהי סכנה ממשית על סיכוי ההצלחה באולימפיאדה. 
הם חוזרים לארץ מהאליפות ופונים לצוות רפואי. כאן, הם מבינים שהסוף עלול להיות מאוד דרמטי. שני הרופאים הבכירים אומרים לענבל שיש דימיון רב מאוד למחלה שבשילוב עם ספורט תחרותי יכולה לגרום לשיתוק מוחלט מהצוואר ומכאן אין לדעת מה יכול לקרות ללא בדיקות נוספות. ענבל עושה את הבדיקות, אבל אומרת חד וחלק ששום דבר לא יפגע ברצון שלה להגיע לאולימפיאדה והיא קובעת שהתוצאות של הבדיקות לא תשנה דבר. ללא תהיות או שאלות ענבל ממשיכה בנחישות לאימון באותו היום.
אחרי קצת יותר משבועיים נוחתת עליהם המכה הבאה. חום הגוף של ענבל לא יורד מ-39-38  מעלות, כל טיפול אפשרי נכשל, כמעט חודש חום גופה של ענבל לא יורד כלל. 
שלושים ושלושה ימים ענבל לא שוחה.
כדי להתחזק ולחזור לכושר אבא וענבל מתחילים בכל בוקר לשחות ביחד בים הפתוח בחוף בבת גלים.
המחלה לא עוזבת, גם בריו, כמעט כל ערב חום גופה של ענבל עולה ל-39 מעלות, בזמן מקצי הגמר ואימוני ערב. ענבל שוחה כל גמר עם חום !!! 
חודשים ספורים לפני הטיסה לריו וענבל עדיין חלשה. האופי שלה לא נותן לה לוותר על מחנה האימונים הבא בברזיל, ממש חודש אחרון לפני האולימפיאדה. זאת על מנת להתרגל לשחייה בבריכה אולימפית באורך 50 מ' וטמפרטורת מים של 27 מעלות, ולשעות ביבשת אחרת.
לאט לאט הם מתחילים לאפס את ענבל.
עד עכשיו דיברתי רק על ענבל, אבל אני רוצה לדבר גם על אבא שלי, מאמנה של ענבל. 
אבא עובד עם ענבל 16 שנה. התקופה לפני האולימפיאדה הייתה מאוד קשה בשביל אבא, סיוטים בלילות וכל הזמן מחשבה על ריו. תקופה זו הייתה קשה מאוד גם בשבילי, אבא בשנה האחרונה לא היה בבית 108 ימים בגלל שהוא היה במחנות אימונים. אבא היה מתכונן לפני כל אימון ואימון, אפילו היה שותה 3-4 כוסות קפה בשביל להיות בריכוז מקסימלי באימון. 
אבא מקריב הכל למען הספורט. לאבא נולד הבן השני שלו בסוף שנת 2015. אח שלי, מיכאל. אבא לא מספר לאף אחד כדי שחס וחלילה לא יהיו הפרעות פוטנציאליות באימונים. אפשר להבין את גודל ההקרבה , שבשביל לא לאחר לאימון או חלילה לבטל אותו, אני לוקח את אחי שזה עתה נולד מבית החולים הביתה כי אבא נמצא באימון. 
הגיע זמן האולימפיאדה.
מקצה ראשון- ענבל חלשה כתוצאה מהחום והיא מגיעה רק למקום החמישי בגמר. מכה ראשונה בזמן האולימפיאדה שפוגעת לשניהם בביטחון.
מקצה שני- שוב לענבל עולה החום בערב אחרי המקצה, הרגליים משתחררות בשחייה. דברים שלא תלויים באף אחד, אבל הם מתרחשים. 
ביום לאחר המקצה- אבא לא מדבר איתי ולא עם אף אחד. בכל פעם אני מתקשר הוא עונה אומר שהוא באימון ומנתק. אבא לא מצליח לתקשר עם העולם. אבא בשוק טוטאלי. 
מקצה שלישי- ההפסד של ענבל לא מעניין אותו כבר. הוא איבד תקווה. 

הבוקר של מקצה 200 מעורב- אבא מתקשר אלי ומספר לי כשהוא צוחק, כאילו ששלושת המקצים הקודמים לא התקיימו. הופתעתי, שאלתי מה קורה והוא ענה לי שהוא כל כך מאמין ב200 מ' מעורב של ענבל, פשוט מאמין בה. זה או היום או כלום. בבוקר המוקדמות הם עלו למקום השני והעפילו לגמר עם תוצאה טובה מאוד. שניהם כבר לא ענו לטלפון. 
בערב, ממש לפני המקצה מתרחשת עוד מכה. אחרי שענבל כבר נכנסה למים, המקצה שלה נדחה ב-45 דקות. 45 דקות ענבל ישבה רטובה בחוסר ידיעה וציפייה מתי יתחיל המקצה. סוף סוף, היא נכנסת למים ומתחילה לשחות אל המדליה. עם חום ורגליים משוחררות היא נלחמת על כל מטר, בכל תנועה ונשימה היא מתקדמת אל המדליה!!! גם באולימפיאדה הרביעית שלה היא משיגה עוד מדליה! 
אני מתקשר לאבא שלי, הוא צועק לי "היא עשתה את זה" ובוכה משמחה!
אני יושב וכותב את כל זה כי אלה הם החיים שלי. החיים שלי ושל אבא, הספורט והשמחה הזו שממלאת את המשפחה שאליה אני גדלתי. קיבלתי סכרת בגיל 5, מאז אני לא מכיר חופשה שהיא לא במחנה אימונים עם אבא כי הם מתאמנים מסביב לשעון בכל ימות השנה חוץ מיום כיפור. אז בשביל לבלות עם אבא, אני צריך להיות עם אבא. אלה הם שני האנשים שבנו אותי, לימדו אותי וגרמו לי להאמין במטרות שלי. אני מעריך את זה מאוד.
הייתי רוצה שכל ילד שיש לו "מיוחדות" כמו שאבא קורא לשחיינים שלו (שחיינים פאראלימפים) יקרא את מה שיש לי להגיד. לשחות למטרה, במלוא משמעות הביטוי. 
מי שלא מאמין בעצמו או אומר שהוא לא מסוגל, שיקרא שוב את מה שכתוב פה.
יש מי שיגיד שזה אפשרי אם תגיד שאתה רוצה בכך- זהו אבא שלי וענבל שלי. אבא וענבל יעשו את המקסימום כדי להביא אותך ליעד.
אני מאוד רוצה שהמסר הזה יגיע לכל ילד "מיוחד" כדי שידע שהוא גם יכול. שני "המשוגעים" שילכו איתך עד הסוף, יהפכו עולמות וילחמו בשבילך , יעזרו לך בכך שאם הדרך נראית קשה או בלתי אפשרית היא אפשרית, ענבל היא ההוכחה לכך.

-איליה בייננסון
הבן של יעקוב, 
סטודנט למדעי המחשב